לפני המון שנים, כשהייתי בבית ספר יסודי, אחות בית הספר שקלה אותי ובדקה לי לחץ דם. את החלק של השקילה אינני זוכרת, ובכלל לא יודעת מה היה המשקל שלי. אבל אני כן זוכרת שבדיקת הלחץ דם הייתה גבולית. לא חזרתי עם המלצות, ולא זכור לי שעשו עם המידע הזה משהו.
במשך כל שנות ילדותי, נושא ההשמנה לא היה אישיו. הייתי שמנה, וזהו. גם אני לא התייחסתי להשמנה כמשהו שצריך לטפל בו. אני זוכרת רק פעם אחת שהתייחסתי אל ההשמנה כמשהו לא טוב. זה היה בכתה ח'. חברה ואני הכנו שיעורי בית בטבע. למדנו שם על גוף האדם, והיה צריך להכין את השיעורים בזוגות. בשאלה על תיאור חיצוני של כל אחת מאיתנו, אמרתי: לבנה עם שיער שחור, שמנה ומכוערת, וסיגל עם שיער חום רזה ויפה. חברה שלי הסתכלה עלי בפליאה כאילו אמרתי משהו לא הולם, אבל לא אמרה כלום.
פעם אחת ויחידה עשיתי דיאטה בשנות נעורי. זה היה בכתה י. למדתי בפנימיה והביאו לקבוצה שלנו סדרת שיעורים בשילוב פסיכודרמה עם שחקנית שחזרה בתשובה. אותה אחת הייתה רזה (ויפה 🙂 ). היא סיפרה שכשהייתה ילדה היא היתה שמנה, עד שיום אחד אמא שלה דיברה איתה ועזרה לה לעשות דיאטה. אני זוכרת שזה הרשים אותי מאוד. אוכל בפנימייה הוא אוכל מדוד. אבל גם עם זה, אפשר להחביא כל מיני קלוריות. אני פשוט נצמדתי לתפריט של הפנימייה בלי לחרוג ממנה, כולל הכנה בארוחת בוקר כריך לשעה 10, וסלט קטן לארוחת הבוקר, וכנראה שירדתי. כי חברה אמרה לי באחד הימים שירדתי יפה במשקל. אינני זוכרת מה חשבתי על כך, אבל באותו רגע הפסקתי עם התזונה המאוזנת והצלחתי להגניב עוד קלוריות לתפריט, ובכל אופן לא ירדתי עוד במשקל.
הפעם הבאה שהייתה התייחסות למשקל שלי, הייתה אחרי שהתחתנתי, והגעתי לרופא פוריות. הוא ביקש שאעלה על המשקל, ואני ראיתי שם שחור בעיניים: 100 עגול. מכאן ולהבא אני והמשקל חד הם. אני חושבת שבמצטבר עליתי וירדתי 500 קילו (בעצם, זה נראה שהמספר הרבה יותר גבוה, יותר לכיוון ה 1000, אם לא יותר). כבר הרבה פעמים חשבתי להרים ידיים ולוותר, (לא) להתמודד עם בולמוסים ולאכול בכמויות בלי שליטה. מקסימום אני אמות שמנה ויהיה לקברנים שלי קשה יותר. אבל איכשהו, אני תמיד נדחפת לטפל בהשמנה שלי.