Home

בצק אחד, שני סוגי עוגיות.

מצד אבי אני מהעדה העירקאית. במהלך השנים למדתי לאהוב כמה מתכונים המיוחדים לעדה, ומהם: קיצ'רי, קהי, תבית, סמבוסק וגם בעבע בתמר וכעכת.

הבצק לבעבע בתמר ולכעכת הוא אותו הבצק. ההבדל הוא באופן ההכנה. בעוד שהבעבע בתמר ממולא (כצפוי משמו) בתמרים מעוכים, הכעכת הוא עוגיה ללא מילוי. את הבעבע היו מכינים לפורים (ביחד עם הסמבוסק חומוס), ואת הכעכת היו מגישים בעיקר באזכרות ובאירועים שמחים אחרים.

בצק:

1 קג קמח לבן רגיל
200 גרם מרגרינה (השילוב של מרגרינה ושמן רגיל יוצר בצק מיוחד. מומלץ לא לוותר. אם בכל זאת מוותרים על מרגרינה אפשר להמיר אותה בכוס שמן רגיל)
חצי כוס שמן רגיל
כפית מלח
2 כפות שמרים יבשים
1 כף משפר אפייה
כוס חד פעמי סוכר
1 כף גדושה חוואיג' לאפייה (מוסיף טעם, אבל אפשר לוותר)
בערך 3 כוסות חד פעמיות מים פושרים.

למילוי: 500 גרם תמרים מעוכים (לא ממרח תמרים רגיל)

ההכנה:

להכניס את כל מצרכי הבצק לקערת מיקסר וללוש את הבצק בערך 10 דקות. צריך להיות בצק חלק וקצת דביק.
משאירים להתפחה עד שהבצק יכפיל את נפחו.

בינתיים לוקחים את התמרים המעוכים ומגלגלים אותם בידיים משומנות לכדורים קטנים (מחצי קילו תמרים יצאו לי 32 כדורים. אפשר לעשות כדורים קטנים יותר או קצת גדולים).

כשהבצק תפח, לוקחים חתיכת בצק ובעזרת יד מקומחת או מערוך יוצרים עיגול שטוח (כמו בקובה). שמים על העיגול כדור תמר ומעגלים לכדור. משטחים את הכדור הממולא בעזרת היד או עם מערוך, מחוררים את הבצק עם מזלג או כלי חד אחר, מורחים בביצה ובשומשום ואופים בחום 180 מעלות בערך כ 15 דקות (עד שמשחים).

מיתרת הבצק מכנים כעכת, שהוא הכעך העיראקי. מגלגלים חתיכת בצק לרצועה מאורכת וסוגרים לכעך. מורחים ביצה ושומשום ואופים כ 15 דקות, עד שמוכן.

חלק מחבילת ההשמנה היא תחושת הבושה. אני מתביישת איך שאני נראית, מתביישת לאכול בציבור, מתביישת שהבגדים שאני לובשת פחות מחמיאים לי גם כשאני מנסה להתלבש בהתאם. אני יודעת שרוב האנשים לא באמת מסתכלים בצלחת שלי, ובכל זאת קשה לי להימנע מלחשוב מה האחרים חושבים עלי כשאני אוכלת בסביבתם.

מקום נוסף שגורם לי לבושה, זה בתחבורה ציבורית. בחלק מהאוטובוסים יש מצלמה. אני מסתכלת בה ורואה את עצמי ומתחלחלת. ככה אני נראית? באוטובוס אני גם מקבלת לא פעם מקום לשבת. הרבה פעמים אני מקבלת את המחווה הזו בתודה כלפי חוץ, אך בלב אני שואלת את עצמי האם אני נראית כל כך גרוע עד שחושבים שאני בהריון מתקדם? (באותו הקשר אינני יכולה להרשות לעצמי לא לשבת באוטובוס, כי אני לא יציבה. אינני יודעת אם הקושי שלי הוא בגלל ההשמנה או לא).

ומה עם קנאה?
אולי אפילו זו לא קנאה, אלא שמנופוביה.
אני רואה הרבה נשים, במידות שונות, אני מתחילה לקטלג בראש שאני רוצה להיראות ככה ולא כמו אחרת, במקום להבין שנשים נורמליות באות במשקל שונה, על הרצף בין רזה מידי לבין שמנה מאוד, ואני כנראה לא אצליח להגיע למשקל שאני מפנטזת עליו. ואז אני מרגישה אשמה ובושה על המחשבות הללו ועל השיפוטיות.

אולי אני אצליח להגיע בעתיד להיות רזה באמת. אולי לא. ואולי אני אלמד לקבל את עצמי כמו שאני, באהבה.

לפני המון שנים, כשהייתי בבית ספר יסודי, אחות בית הספר שקלה אותי ובדקה לי לחץ דם. את החלק של השקילה אינני זוכרת, ובכלל לא יודעת מה היה המשקל שלי. אבל אני כן זוכרת שבדיקת הלחץ דם הייתה גבולית. לא חזרתי עם המלצות, ולא זכור לי שעשו עם המידע הזה משהו.

במשך כל שנות ילדותי, נושא ההשמנה לא היה אישיו. הייתי שמנה, וזהו. גם אני לא התייחסתי להשמנה כמשהו שצריך לטפל בו. אני זוכרת רק פעם אחת שהתייחסתי אל ההשמנה כמשהו לא טוב. זה היה בכתה ח'. חברה ואני הכנו שיעורי בית בטבע. למדנו שם על גוף האדם, והיה צריך להכין את השיעורים בזוגות. בשאלה על תיאור חיצוני של כל אחת מאיתנו, אמרתי:  לבנה עם שיער שחור, שמנה ומכוערת, וסיגל עם שיער חום רזה ויפה. חברה שלי הסתכלה עלי בפליאה כאילו אמרתי משהו לא הולם, אבל לא אמרה כלום.

פעם אחת ויחידה עשיתי דיאטה בשנות נעורי. זה היה בכתה י. למדתי בפנימיה והביאו לקבוצה שלנו סדרת שיעורים בשילוב פסיכודרמה עם שחקנית שחזרה בתשובה. אותה אחת הייתה רזה (ויפה 🙂 ). היא סיפרה שכשהייתה ילדה היא היתה שמנה, עד שיום אחד אמא שלה דיברה איתה ועזרה לה לעשות דיאטה. אני זוכרת שזה הרשים אותי מאוד. אוכל בפנימייה הוא אוכל מדוד. אבל גם עם זה, אפשר להחביא כל מיני קלוריות. אני פשוט נצמדתי לתפריט של הפנימייה בלי לחרוג ממנה, כולל הכנה בארוחת בוקר כריך לשעה 10, וסלט קטן לארוחת הבוקר, וכנראה שירדתי. כי חברה אמרה לי באחד הימים שירדתי יפה במשקל.  אינני זוכרת מה חשבתי על כך, אבל באותו רגע הפסקתי עם התזונה המאוזנת והצלחתי להגניב עוד קלוריות לתפריט, ובכל אופן לא ירדתי עוד במשקל.

הפעם הבאה שהייתה התייחסות למשקל שלי, הייתה אחרי שהתחתנתי, והגעתי לרופא פוריות. הוא ביקש שאעלה על המשקל, ואני ראיתי שם שחור בעיניים: 100 עגול. מכאן ולהבא אני והמשקל חד הם. אני חושבת שבמצטבר עליתי וירדתי 500 קילו (בעצם, זה נראה שהמספר הרבה יותר גבוה, יותר לכיוון ה 1000, אם לא יותר). כבר הרבה פעמים חשבתי להרים ידיים ולוותר, (לא) להתמודד עם בולמוסים ולאכול בכמויות בלי שליטה. מקסימום אני אמות שמנה ויהיה לקברנים שלי קשה יותר. אבל איכשהו, אני תמיד נדחפת לטפל בהשמנה שלי.

אחד המצבים שקשה לי איתם בתור שמנה, זו ההתעסקות האובססיבית של אנשים אחרים במשקל שלי. זאת אומרת – כשאני מתעסקת עם המשקל: נשקלת יום יום, בודקת מה נכנס לי לפה ובדרך כלל יודעת מה קורה איתי ולמה קשה לי לרדת במשקל. אני גם בטיפול עם דיאטנית ורופאת משפחה.
זה שלי.
וזהו.
לא צריך יותר מזה.
כשאנשים אחרים (גם אם הם קרובי משפחה) מגיבים לכל תנודה במשקל שלי – עלית! ירדת! וכיו"ב – זה מרגיש כאילו אני היא מה שאני שווה עם המשקל שלי. סוג של שיפוטיות. את טובה כי ירדת במשקל. את רעה אם עלית. טוב, לא במילים  הללו, אבל זו התחושה שלי, וקשה לי איתה.
יהיה לי יותר קל אם יגידו לי שאני נראת טוב, ללא קשר למשקל שלי, גם אם בפועל המראה היפה בא מירידה במשקל. תנו לי לשתף אתכם על ענייני המשקל, אם רצוני בכך ומתוך בחירה שלי לשתף. אני גם אשרוד אם לאחר ירידה משמעותית של ירדידה במשקל תזכירו את העובדה הזו, כשהיא בתור מחמאה. אבל התייחסות לעליה וירידה תוך כדי תהליך מיותרת בהחלט

אני זוכרת את עצמי שמנה עוד מגיל הגן. בבית הספר זה החמיר. כשהייתי בכתה ד', קנו לי ג'ינס לחורף, בחנות לבגדי מבוגרים, כי לא היו לי בגדים מתאימים בחנות לבגדי ילדים, וגם אז, התביישתי לומר על מידה 40 שהוא צפוף לי בבטן, ושאני צריכה למעשה מידה יותר גדולה. אני זוכרת שהגעתי ביום חורפי עם הג'ינס החדש, ואיכשהו הייתי מודעת לאיך שאני נראית איתו, והתביישתי בעצמי. לפי דעתי נראיתי איום ונורא. וכתוצאה מכך בפועל, מאותו יום הפסקתי ללכת עם המכנסיים הללו, והתחלתי ללכת עם חצאיות עם גומי.

עם השנים מחלת ההשמנה שלי התקדמה, כשהייתי בכתה ו' ותפרו לכל הבנות חצאית זהה בצבע ורוד, החצאית שלי הייתה גבולית ובקושי הצלחתי ללבוש אותה ביום בת המצווה הכיתתית. בשנות התיכון קניתי בגדים בחנויות בגדים לנשים. השיא היה כשבכתה יא החליפו את התלבושת האחידה, ושהחצאית במידה הגדולה ביותר לא התאימה לי, והיו צריכים לתפור לי חצאית במידה גדולה יותר .הגעתי בשיא שלי ל 120 ק"ג. בין לבין הצלחתי לרדת במשקל בעזרת טיפול פסיכולוגי מיטיב, ופעילות גופנית שהתבטאה בללכת לכל המקומות בבני ברק ברגל, תוך ויתור על  השתמשות בתחבורה ציבורית ואכילה מסודרת ללא בולמוסים. ונראיתי יפה. הגעתי למידה 46, ואהבתי איך שאני נראית. אהבתי לקנות בגדים, להתאפר ולהראות טוב.

עם הזמן השינוי התמסמס ושוב התחלתי לעלות במשקל. ואז אחי התחתן. קניתי חליפה במידה 54, ונראיתי נפוחה ומגעילה. התביישתי עם איך שנראיתי בחתונה. 120 קילו! ואז עוד דיאטה, ועוד אחת ולקחתי כדור קסניקל (שמונע ספיגה של שומנים,) ועשיתי ניתוח טבעת (והוצאתי אותה כעבור כמה שנים), ולקחתי סקסנדה, ושוב דיאטה ועוד אחת, כשבשלב כלשהו אובחנתי עם הפרעת אכילה לא ספציפית, בגלל בולמוסים חוזרים ועלייה חוזרת במשקל.

אני רוצה לרזות כדי לקנות בגדים יפים ולהראות יפה. לדעתי, אותו הבגד יכול להיות במידות שונות ולהראות אחרת על הגוף בכל מידה. ואין מה לעשות – הרבה פעמים בגד שנראה מחמיא על מישהי רזה, נראה גרוע על אישה עם עודף משקל. בינתיים גיליתי את עולם הבגדים מאתרים ברשת, ואני מצליחה לקנות בגדים מחמיאים. הבעיה היא שאינני יודעת בזמן הקנייה איך הבגד יראה על הגוף, ולמעשה זו קנייה עיוורת, כמו חתול בשק.

בשבוע האחרון הרשת געשה על חלק מפודקאסט של אסי עזר ויעל פוליאקוב, בו יצאה יעל עם האמירה שנשים שמנות הן פרות ושיש להם אבוב. היא לא מבינה איך אותן נשים מרשות לעצמן להיות מכוערות כל כך, ולא להתבייש בשומן שלהן. כצפוי, הקטע הזה נתקבל בזעם בקהילת הפייסבוק. נשים שמנות התייחסו לאמירה של יעל בבוז ובכעס. איך ייתכן שהיא לא מבינה שגם לנשים שמנות יש מקום בעולם, ומותר להן להתלבש כרצונן ולהיראות יפה גם במידות גדולות. היו גם טענות שהאמירה הזו עלולה לגרום להפרעות אכילה לנערות וילדות שלא באמת אוהבות את עצמן.

ומה איתי?
אני שמנה.
מאוד.
ואני גם שונאת את איך שאני נראית.
אני מרגישה שאני פרה ואבוב,  ולא צריכה שיזכירו לי את העובדה הזו שוב ושוב, בווריאציות שונות.
מבחינתי האמירה של יעל פוליאקוב התיישבה על מקום רגשי שגם ככה רעוע.
אני מלקה את עצמי איך הגעתי לזה, ואיך אני מצליחה (או שלא) לרדת במשקל. ואני פועלת לירידה במשקל בלי לוותר לעצמי.
ואני מאמינה שאני לא היחידה שמרגישה ככה.

אז יעל, כשאת מדברת על אנשים שמנים,  תזכרי ששמן הוא מילת תואר עובדתית כמו רזה. האמירה שמי ששמנה היא פרה, זו כבר פרשנות. ועם הפרשנות הזו אני לא מסכימה. זה פשוט מיותר וכואב.

סבתא לבנה, שאני קרויה בשמה (כמקובל בציבור הספרדי שקוראים בשם הקרובים בעודם בחיים) נפטרה בז' באב תשמ"ט לאחר שסבלה שנים רבות מאלצהיימר. 24 שנים לאחר מכן, בדיוק ביום הזיכרון שלה, נתבקשנו בקורס יצירתיות בעבודה עם אנשים דמנטיים (מחלת האלצהיימר זו אחת הצורות הנפוצות של דמנציה) להציג באופן יצירתי מה זו דמנציה בשבילי. כתבתי על הזיכרון האחרון שלי מסבתא:

אני זוכרת את סבתא בבית האבות
הייתי אז בת שבע עשרה ועוד קצת.
היא ישבה בוהה עם כל הזקנות
ואני נבהלתי מעט.

ואמא אמרה היא מטופלת היטב:
יש לה טיטול והיא מואכלת.
וסבתא ישבה ולא שמה לב
לשתינו שנכנסנו בדלת.

אמא אמרה לה: "אמא שלום"
והיא בכלל לא הגיבה.
ניסיתי לומר לה: "יפה היום",
ומבטה הריק אותי העציבה.

זו היתה פגישתי הראשונה עם דמנציה מתקדמת
בתור אדם בוגר.
זו היתה פגישה אחרונה עם סבתא מזדקנת,
ומאז החלטתי – לא יותר!

להרכיב פאזל עם המון חלקיקים
שביחד – תמונה שלימה יוצרים.
למצא מקומו של כל חלק וחלק
לזהות תפקידו – בתמונה הכוללת,:
לאתר מקומו של חלקיק חסר
ועל אף פרט לא לוותר.
להרכיב פאזל – נדרש זמן וסבלנות
עד להגיע לשיא השלימות…

צבעי העולם קורצים ברב פז
מתכלת שמים, צהוב חמה עז,
ירוקת הדשא, אדום כלנית,
כְתום פרי הדר ולבן סתוונית.

בין רחש הגומא בין כרי ובין נחל
ציוץ ציפורים, שאגת השחל,
צבעי העולם רוקמים בהדר
את מפת התבל בפסיפס נהדר.

שילוב של גון צבע, זמר וצליל
משתבצים במארג תכלת וגיל.
מחייכים חיוך אוהב, רחב וחביב
מעניקים יום נפלא ומאיר של אביב!

גלי ים
נשברים
על חולות החוף
מתנפצים,
וחוזרים אחור.
ושוב-
חוזרים בסער,
ברצון להמשיך
קדימה –
ושוב נשברים…
ושוב חלילה..