חלק מחבילת ההשמנה היא תחושת הבושה. אני מתביישת איך שאני נראית, מתביישת לאכול בציבור, מתביישת שהבגדים שאני לובשת פחות מחמיאים לי גם כשאני מנסה להתלבש בהתאם. אני יודעת שרוב האנשים לא באמת מסתכלים בצלחת שלי, ובכל זאת קשה לי להימנע מלחשוב מה האחרים חושבים עלי כשאני אוכלת בסביבתם.
מקום נוסף שגורם לי לבושה, זה בתחבורה ציבורית. בחלק מהאוטובוסים יש מצלמה. אני מסתכלת בה ורואה את עצמי ומתחלחלת. ככה אני נראית? באוטובוס אני גם מקבלת לא פעם מקום לשבת. הרבה פעמים אני מקבלת את המחווה הזו בתודה כלפי חוץ, אך בלב אני שואלת את עצמי האם אני נראית כל כך גרוע עד שחושבים שאני בהריון מתקדם? (באותו הקשר אינני יכולה להרשות לעצמי לא לשבת באוטובוס, כי אני לא יציבה. אינני יודעת אם הקושי שלי הוא בגלל ההשמנה או לא).
ומה עם קנאה?
אולי אפילו זו לא קנאה, אלא שמנופוביה.
אני רואה הרבה נשים, במידות שונות, אני מתחילה לקטלג בראש שאני רוצה להיראות ככה ולא כמו אחרת, במקום להבין שנשים נורמליות באות במשקל שונה, על הרצף בין רזה מידי לבין שמנה מאוד, ואני כנראה לא אצליח להגיע למשקל שאני מפנטזת עליו. ואז אני מרגישה אשמה ובושה על המחשבות הללו ועל השיפוטיות.
אולי אני אצליח להגיע בעתיד להיות רזה באמת. אולי לא. ואולי אני אלמד לקבל את עצמי כמו שאני, באהבה.
About the author