אני זוכרת את עצמי שמנה עוד מגיל הגן. בבית הספר זה החמיר. כשהייתי בכתה ד', קנו לי ג'ינס לחורף, בחנות לבגדי מבוגרים, כי לא היו לי בגדים מתאימים בחנות לבגדי ילדים, וגם אז, התביישתי לומר על מידה 40 שהוא צפוף לי בבטן, ושאני צריכה למעשה מידה יותר גדולה. אני זוכרת שהגעתי ביום חורפי עם הג'ינס החדש, ואיכשהו הייתי מודעת לאיך שאני נראית איתו, והתביישתי בעצמי. לפי דעתי נראיתי איום ונורא. וכתוצאה מכך בפועל, מאותו יום הפסקתי ללכת עם המכנסיים הללו, והתחלתי ללכת עם חצאיות עם גומי.
עם השנים מחלת ההשמנה שלי התקדמה, כשהייתי בכתה ו' ותפרו לכל הבנות חצאית זהה בצבע ורוד, החצאית שלי הייתה גבולית ובקושי הצלחתי ללבוש אותה ביום בת המצווה הכיתתית. בשנות התיכון קניתי בגדים בחנויות בגדים לנשים. השיא היה כשבכתה יא החליפו את התלבושת האחידה, ושהחצאית במידה הגדולה ביותר לא התאימה לי, והיו צריכים לתפור לי חצאית במידה גדולה יותר .הגעתי בשיא שלי ל 120 ק"ג. בין לבין הצלחתי לרדת במשקל בעזרת טיפול פסיכולוגי מיטיב, ופעילות גופנית שהתבטאה בללכת לכל המקומות בבני ברק ברגל, תוך ויתור על השתמשות בתחבורה ציבורית ואכילה מסודרת ללא בולמוסים. ונראיתי יפה. הגעתי למידה 46, ואהבתי איך שאני נראית. אהבתי לקנות בגדים, להתאפר ולהראות טוב.
עם הזמן השינוי התמסמס ושוב התחלתי לעלות במשקל. ואז אחי התחתן. קניתי חליפה במידה 54, ונראיתי נפוחה ומגעילה. התביישתי עם איך שנראיתי בחתונה. 120 קילו! ואז עוד דיאטה, ועוד אחת ולקחתי כדור קסניקל (שמונע ספיגה של שומנים,) ועשיתי ניתוח טבעת (והוצאתי אותה כעבור כמה שנים), ולקחתי סקסנדה, ושוב דיאטה ועוד אחת, כשבשלב כלשהו אובחנתי עם הפרעת אכילה לא ספציפית, בגלל בולמוסים חוזרים ועלייה חוזרת במשקל.
אני רוצה לרזות כדי לקנות בגדים יפים ולהראות יפה. לדעתי, אותו הבגד יכול להיות במידות שונות ולהראות אחרת על הגוף בכל מידה. ואין מה לעשות – הרבה פעמים בגד שנראה מחמיא על מישהי רזה, נראה גרוע על אישה עם עודף משקל. בינתיים גיליתי את עולם הבגדים מאתרים ברשת, ואני מצליחה לקנות בגדים מחמיאים. הבעיה היא שאינני יודעת בזמן הקנייה איך הבגד יראה על הגוף, ולמעשה זו קנייה עיוורת, כמו חתול בשק.
About the author