צבעי העולם קורצים ברב פז
מתכלת שמים, צהוב חמה עז,
ירוקת הדשא, אדום כלנית,
כְתום פרי הדר ולבן סתוונית.
בין רחש הגומא בין כרי ובין נחל
ציוץ ציפורים, שאגת השחל,
צבעי העולם רוקמים בהדר
את מפת התבל בפסיפס נהדר.
שילוב של גון צבע, זמר וצליל
משתבצים במארג תכלת וגיל.
מחייכים חיוך אוהב, רחב וחביב
מעניקים יום נפלא ומאיר של אביב!
גלי ים
נשברים
על חולות החוף
מתנפצים,
וחוזרים אחור.
ושוב-
חוזרים בסער,
ברצון להמשיך
קדימה –
ושוב נשברים…
ושוב חלילה..
לפעמים החושך שותק
ושותקות הדמעות.
לפעמים הכאב כה חותך
מתוך השתיקות.
ואתה יודע ש…
ואתה יודע כמה קשה…
ובכל זאת —
אתה ממשיך עוד צעד לפחות –
אולי שם לראות… את האור…
רגבי אדמה יבשים וסדוקים
שותקים בדממה, צמאים וכמהים:
שיבואו בעיתם גשמי הברכה,
ישקו, ירוו את הקרקע הצחיחה.
בין רגבי אדמה זרעים רדומים
לטיפות המים מחכים, מצפים:
להתעורר עם טיפות שאותם יחיו,
אז יפריחו עלים, שורשים יכו.
טיפות מים חודרות מבעד לרגבים
מרככים אדמה, נסגרים הסדקים:
עלים ירוקים מפריחים השממה,
סופגים אגל טל, וקרן חמה.
בפרחים העולם מתמלא, בצבעים
הדממה מתחלפת בציוץ ציפורים,
ברמשים, בחיות, באדם מתפעל –
מה יפה ונפלא עולמו של הק-ל!
לא בכי של שמחה על הולדת עולל,
לא בכי של תקווה לחינוך מיוחל,
לא בכי של תינוק שצמא ורעב,
לא בכי של ילד הזקוק לתשומת לב.
לא בכי של מעון, גן חובה, כתה א' ותיכון,
לא בכי של דאגה, לא בכי של כשלון,
לא בכי של צבא או שמחת נישואים,
לא בכי של שמחה בהולדת נכדים.
ובכל זאת, הבכי עודנו בכי, ורבות הדמעות,
וביום חורפי שכזה, מתערבבות הטיפות.
והבכי עודנו בכי, ו…די, כה כואב
הכל בפנים שבור וצורב.
בתוך צינת הלילה האפל
שורקת בעוז הרוח.
לאט אדם דרכו סולל
אל מעיין נרפש ודלוח.
אדום מדם תמצית הלב,
טיפה ועוד טיפה -קילוח.
סוער, גועש, איננו שלו –
מעיין של דמעות מר ומלוח…
מי אתה אדם בודד,
תוהה ולא בטוח?
מדוע אתה לבד נודד,
תועה כחץ שלוח?
אני עכבר מעבדה חמוד וקטן
עלי עושים ניסויים כל הזמן
עיניים מפלצת, גוף קירח
ומהפה תמיד יש ריח.
אני סובל מהזריקה הדוקרת
שמכניסה לי לגוף החוקרת
שלל חומרים מכל סוג ומין
רק כי גופי לכול זמין.
להיות עכבר מעבדה זה לא סוד
שאני סובל, סובל מאוד,
להיות עכבר מעבדה זה פשוט
לסבול למען האנושות.
כושי כלב כה שובב
עצם לאכול אהב
אבל אין כל עצם בחצר
וכושי לא רוצה לוותר.
הלך בנחישות לגינה השכנה
אולי שם עצם ימצא בפינה,
ומשלא מצא דבר אכיל
חזר למלונתו בחיל.
נבח ביללות מול בעל הבית
"אני רוצה עצם, ולו כזית.
תן לי את העצם, יותר לא אבקש"
(להבטחתו מפעם הוא התכחש)
וכשאת מבוקשו קיבל
התחיל מיד להשתולל
מצד לד רץ, בפיו העצם,
וזהו כל השיר בעצם.
