היה ידידי היחיד לי העט,
שהיה על הדף רץ ושועט.
לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמור
ואל ליבי – יביא את האור.
ניסיתי ללפות את העט בידי,
להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני,
כי רע דומם לא יבגוד לעולם,
בידידות של אמת – לא יטיל מכתם.
אך זה העט בו כל כך האמנתי,
קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי,
איך יום אחד בידי נותר,
עט לא כותב – כי הדיו בו נגמר.
יש ימים בהם יש גשם
והרוח סערה.
יש ימים של כפור וקדר
ומבט של גאווה.
יש ימים בהם משכנו
בסבל, עמל, זיעה,
ולמרות שכה יגענו,
היכן אנחנו – לא נדע.
יש ימים הכל פורח
בגוונים ובזהב.
מלבלב הכל בטבע
בחיוך ורוך מגע.
יש ימים בהם הלכנו
בצעדים קטנים קטנים,
אך בסוף דבר הגענו
אל תכלית המרחקים.
יש ימים מושכים בסבל,
יש ימים שטופים באור,
אבל יום כה יפה תואר –
לא היה כמו היום.
יש ימים של אור וצבע,
יש ימים של שחור וקדור,
אבל יום של זוך וטוהר –
לא היה כמו היום.
רציתי לכתוב שיר מיוחד
עם דקויות של רגשות ומילים אבודות.
רציתי שיהיה נוקב וחד
עם מסרים סמויים במילים גלויות.
ישבתי מול הדף, שום דבר לא נכתב,
ואני הייתי מתוסכלת.
כי אפילו לא הצלחתי לכתוב לי מכתב,
ומבפנים הרגשתי נאכלת.
ואז נצנצה מחשבה אחרת
לשחרר המילים לדרכן.
והשיר נכתב בצורה מיוחדת,
כמעט בדרך אומן.
אישה פשוטה, אני, אישה פשוטה
עם הרבה יומרות, ללא איי קיו גבוה
אישה רגילה, אישה חבוטה
חושבת שיש לה הרבה לתבוע.
העולם טופח על פני, ואני בתנופה
מפסגת הר האוורסט נפלתי.
לומדת לדעת שאיני כה חכמה
בדיוק כמו שחשבתי.
אישה פשוטה אני, לבד ביקום
לאחר שלימדוני אחרת,
ואני לומדת עכשיו לקום
וללכת בדרך אובדת.
