אני עכבר מעבדה חמוד וקטן
עלי עושים ניסויים כל הזמן
עיניים מפלצת, גוף קירח
ומהפה תמיד יש ריח.
אני סובל מהזריקה הדוקרת
שמכניסה לי לגוף החוקרת
שלל חומרים מכל סוג ומין
רק כי גופי לכול זמין.
להיות עכבר מעבדה זה לא סוד
שאני סובל, סובל מאוד,
להיות עכבר מעבדה זה פשוט
לסבול למען האנושות.
כושי כלב כה שובב
עצם לאכול אהב
אבל אין כל עצם בחצר
וכושי לא רוצה לוותר.
הלך בנחישות לגינה השכנה
אולי שם עצם ימצא בפינה,
ומשלא מצא דבר אכיל
חזר למלונתו בחיל.
נבח ביללות מול בעל הבית
"אני רוצה עצם, ולו כזית.
תן לי את העצם, יותר לא אבקש"
(להבטחתו מפעם הוא התכחש)
וכשאת מבוקשו קיבל
התחיל מיד להשתולל
מצד לד רץ, בפיו העצם,
וזהו כל השיר בעצם.
את שפתי אדובב מול דמעות של שתיקה
מול הכח להגיע רחוק.
את שפתי אניע מתוך זעקה
לחייך, לחייך ולשתוק.
כי ידעתי לבכות וידעתי לכאוב,
הענקתי הסכמות בשתיקה.
ובכל זאת רציתי להתמודד ולעמוד
בעוד נסיון ובעוד מכה.
ניסיתי להתעצם עם כוחות אמונה
עמוסים, עמוסים בשתיקה,
ואדע כי אני עודני קטנה
ללא יד תומכת בעת מצוקה.
בורא עולמים! יש בי כוחות
להמשיך קדימה עוד צעד.
תן בלי כלים להכיל האורות,
תפקידי להשלים, בדרך אל היעד.
לפניך ריבון עולם אעמוד ואייחל
כעני בפתח, תחינתי אפלל:
בני, חיי ומזוני – הנני שואל –
רב שפע ברכה, וצער לבטל.
יד מושטת, סופה לקבל
מידך הפתוחה, הגדושה והרחבה – עד ביאת גואל!
אם תנסה בעטך לאחוז
מילה למילה לחבור ולחרוז,
שורה ומשפט, בית ושיר –
במילים ספורות – רעיון נהיר.
אז תדע שחשפת בליבך עוד רובד,
מעליו הורדת העומס, הכובד…
פרח קטן עם עלי כותרת אדומים
התחבא לו בין עלים ירוקים.
נראה כה עלוב, כניצן קטן
אך כמה לחום, למים גם.
לעגו פרחי הגן לפרח השונה,
והוא כאילם – אינו עונה:
כי מה לו לריב עם פרחי חמנית
הם גדולים ויפים – הוא רק כלנית…
שוב שותקות דמעותי על סף הכאב
מנסות לפרוץ כעלה מלבלב,
אך מול מאבקי איתנים הן עומדות
והן לבדן… וכל כך חזקות…
ושוב ושוב כבמעגל קסמים
מנסות הן לפרוץ, אך נשארות בפנים,
ושותקות… ושותקות… בלי מילה לומר
כי עוד רגע קט – והכל נגמר…
ושוב הן חורצות עוד חלל בקרבי
וחוזרים ומדממים פצעי ליבי.
דמעות, עד מתי תעמדו בגבורה?
האם לבכות זה כל כך נורא?
על חלקת קברי הטרי
רוקדים זאבים צמאי דם.
ואני נותנת להם
עד טיפת דמי האחרונה
כי הם יורשי המוות והשכול.
תולעים נוגסות בבשרי
פירור אחר פירור
ואני נותנת להן
עד הפירור האחרון
כי הן יורשות האבל והכאב.
הרקב והפרש מאכלים את עצמותי
עצם אחר עצם.
ואני נותנת להם
עד שיכלו עצמותי
כי הם יורשי השנאה והחרון.
היה ידידי היחיד לי העט,
שהיה על הדף רץ ושועט.
לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמור
ואל ליבי – יביא את האור.
ניסיתי ללפות את העט בידי,
להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני,
כי רע דומם לא יבגוד לעולם,
בידידות של אמת – לא יטיל מכתם.
אך זה העט בו כל כך האמנתי,
קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי,
איך יום אחד בידי נותר,
עט לא כותב – כי הדיו בו נגמר.
יש ימים בהם יש גשם
והרוח סערה.
יש ימים של כפור וקדר
ומבט של גאווה.
יש ימים בהם משכנו
בסבל, עמל, זיעה,
ולמרות שכה יגענו,
היכן אנחנו – לא נדע.
יש ימים הכל פורח
בגוונים ובזהב.
מלבלב הכל בטבע
בחיוך ורוך מגע.
יש ימים בהם הלכנו
בצעדים קטנים קטנים,
אך בסוף דבר הגענו
אל תכלית המרחקים.
יש ימים מושכים בסבל,
יש ימים שטופים באור,
אבל יום כה יפה תואר –
לא היה כמו היום.
יש ימים של אור וצבע,
יש ימים של שחור וקדור,
אבל יום של זוך וטוהר –
לא היה כמו היום.
