סבתא לבנה, שאני קרויה בשמה (כמקובל בציבור הספרדי שקוראים בשם הקרובים בעודם בחיים) נפטרה בז' באב תשמ"ט לאחר שסבלה שנים רבות מאלצהיימר. 24 שנים לאחר מכן, בדיוק ביום הזיכרון שלה, נתבקשנו בקורס יצירתיות בעבודה עם אנשים דמנטיים (מחלת האלצהיימר זו אחת הצורות הנפוצות של דמנציה) להציג באופן יצירתי מה זו דמנציה בשבילי. כתבתי על הזיכרון האחרון שלי מסבתא:
אני זוכרת את סבתא בבית האבות
הייתי אז בת שבע עשרה ועוד קצת.
היא ישבה בוהה עם כל הזקנות
ואני נבהלתי מעט.
ואמא אמרה היא מטופלת היטב:
יש לה טיטול והיא מואכלת.
וסבתא ישבה ולא שמה לב
לשתינו שנכנסנו בדלת.
אמא אמרה לה: "אמא שלום"
והיא בכלל לא הגיבה.
ניסיתי לומר לה: "יפה היום",
ומבטה הריק אותי העציבה.
זו היתה פגישתי הראשונה עם דמנציה מתקדמת
בתור אדם בוגר.
זו היתה פגישה אחרונה עם סבתא מזדקנת,
ומאז החלטתי – לא יותר!