את שפתי אדובב מול דמעות של שתיקה מול הכח להגיע רחוק. את שפתי אניע מתוך זעקה לחייך, לחייך ולשתוק. כי ידעתי לבכות וידעתי לכאוב, הענקתי הסכמות בשתיקה. ובכל זאת רציתי להתמודד ולעמוד בעוד נסיון ובעוד מכה. ניסיתי להתעצם עם כוחות אמונה עמוסים, עמוסים בשתיקה, ואדע כי אני עודני קטנה ללא יד תומכת בעת מצוקה. בורא …
לפניך ריבון עולם אעמוד ואייחל כעני בפתח, תחינתי אפלל: בני, חיי ומזוני – הנני שואל – רב שפע ברכה, וצער לבטל. יד מושטת, סופה לקבל מידך הפתוחה, הגדושה והרחבה – עד ביאת גואל!
אם תנסה בעטך לאחוז מילה למילה לחבור ולחרוז, שורה ומשפט, בית ושיר – במילים ספורות – רעיון נהיר. אז תדע שחשפת בליבך עוד רובד, מעליו הורדת העומס, הכובד…
פרח קטן עם עלי כותרת אדומיםהתחבא לו בין עלים ירוקים. נראה כה עלוב, כניצן קטן אך כמה לחום, למים גם. לעגו פרחי הגן לפרח השונה, והוא כאילם – אינו עונה: כי מה לו לריב עם פרחי חמנית הם גדולים ויפים – הוא רק כלנית…
שוב שותקות דמעותי על סף הכאבמנסות לפרוץ כעלה מלבלב,אך מול מאבקי איתנים הן עומדותוהן לבדן… וכל כך חזקות…ושוב ושוב כבמעגל קסמיםמנסות הן לפרוץ, אך נשארות בפנים,ושותקות… ושותקות… בלי מילה לומרכי עוד רגע קט – והכל נגמר…ושוב הן חורצות עוד חלל בקרביוחוזרים ומדממים פצעי ליבי.דמעות, עד מתי תעמדו בגבורה?האם לבכות זה כל כך נורא?
על חלקת קברי הטרירוקדים זאבים צמאי דם.ואני נותנת להםעד טיפת דמי האחרונהכי הם יורשי המוות והשכול. תולעים נוגסות בבשריפירור אחר פירורואני נותנת להןעד הפירור האחרוןכי הן יורשות האבל והכאב. הרקב והפרש מאכלים את עצמותיעצם אחר עצם.ואני נותנת להםעד שיכלו עצמותיכי הם יורשי השנאה והחרון.
היה ידידי היחיד לי העט,שהיה על הדף רץ ושועט.לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמורואל ליבי – יביא את האור. ניסיתי ללפות את העט בידי,להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני,כי רע דומם לא יבגוד לעולם,בידידות של אמת – לא יטיל מכתם. אך זה העט בו כל כך האמנתי,קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי,איך יום אחד בידי נותר,עט לא כותב …
יש ימים בהם יש גשםוהרוח סערה.יש ימים של כפור וקדרומבט של גאווה. יש ימים בהם משכנובסבל, עמל, זיעה,ולמרות שכה יגענו,היכן אנחנו – לא נדע. יש ימים הכל פורחבגוונים ובזהב.מלבלב הכל בטבעבחיוך ורוך מגע. יש ימים בהם הלכנובצעדים קטנים קטנים,אך בסוף דבר הגענואל תכלית המרחקים. יש ימים מושכים בסבל,יש ימים שטופים באור,אבל יום כה יפה תואר …
רציתי לכתוב שיר מיוחדעם דקויות של רגשות ומילים אבודות.רציתי שיהיה נוקב וחדעם מסרים סמויים במילים גלויות. ישבתי מול הדף, שום דבר לא נכתב,ואני הייתי מתוסכלת.כי אפילו לא הצלחתי לכתוב לי מכתב,ומבפנים הרגשתי נאכלת. ואז נצנצה מחשבה אחרת לשחרר המילים לדרכן.והשיר נכתב בצורה מיוחדת,כמעט בדרך אומן.
אישה פשוטה, אני, אישה פשוטה עם הרבה יומרות, ללא איי קיו גבוהאישה רגילה, אישה חבוטהחושבת שיש לה הרבה לתבוע. העולם טופח על פני, ואני בתנופהמפסגת הר האוורסט נפלתי.לומדת לדעת שאיני כה חכמהבדיוק כמו שחשבתי. אישה פשוטה אני, לבד ביקוםלאחר שלימדוני אחרת,ואני לומדת עכשיו לקוםוללכת בדרך אובדת.