רגבי אדמה יבשים וסדוקיםשותקים בדממה, צמאים וכמהים:שיבואו בעיתם גשמי הברכה,ישקו, ירוו את הקרקע הצחיחה. בין רגבי אדמה זרעים רדומיםלטיפות המים מחכים, מצפים:להתעורר עם טיפות שאותם יחיו,אז יפריחו עלים, שורשים יכו. טיפות מים חודרות מבעד לרגביםמרככים אדמה, נסגרים הסדקים:עלים ירוקים מפריחים השממה,סופגים אגל טל, וקרן חמה. בפרחים העולם מתמלא, בצבעיםהדממה מתחלפת בציוץ ציפורים,ברמשים, בחיות, באדם מתפעל …
אני עכבר מעבדה חמוד וקטןעלי עושים ניסויים כל הזמןעיניים מפלצת, גוף קירחומהפה תמיד יש ריח. אני סובל מהזריקה הדוקרתשמכניסה לי לגוף החוקרתשלל חומרים מכל סוג ומיןרק כי גופי לכול זמין. להיות עכבר מעבדה זה לא סודשאני סובל, סובל מאוד,להיות עכבר מעבדה זה פשוטלסבול למען האנושות.
כושי כלב כה שובבעצם לאכול אהב אבל אין כל עצם בחצרוכושי לא רוצה לוותר. הלך בנחישות לגינה השכנהאולי שם עצם ימצא בפינה,ומשלא מצא דבר אכילחזר למלונתו בחיל. נבח ביללות מול בעל הבית"אני רוצה עצם, ולו כזית.תן לי את העצם, יותר לא אבקש"(להבטחתו מפעם הוא התכחש) וכשאת מבוקשו קיבל התחיל מיד להשתוללמצד לד רץ, בפיו העצם,וזהו …
את שפתי אדובב מול דמעות של שתיקה מול הכח להגיע רחוק. את שפתי אניע מתוך זעקה לחייך, לחייך ולשתוק. כי ידעתי לבכות וידעתי לכאוב, הענקתי הסכמות בשתיקה. ובכל זאת רציתי להתמודד ולעמוד בעוד נסיון ובעוד מכה. ניסיתי להתעצם עם כוחות אמונה עמוסים, עמוסים בשתיקה, ואדע כי אני עודני קטנה ללא יד תומכת בעת מצוקה. בורא …
לפניך ריבון עולם אעמוד ואייחל כעני בפתח, תחינתי אפלל: בני, חיי ומזוני – הנני שואל – רב שפע ברכה, וצער לבטל. יד מושטת, סופה לקבל מידך הפתוחה, הגדושה והרחבה – עד ביאת גואל!
אם תנסה בעטך לאחוז מילה למילה לחבור ולחרוז, שורה ומשפט, בית ושיר – במילים ספורות – רעיון נהיר. אז תדע שחשפת בליבך עוד רובד, מעליו הורדת העומס, הכובד…
פרח קטן עם עלי כותרת אדומיםהתחבא לו בין עלים ירוקים. נראה כה עלוב, כניצן קטן אך כמה לחום, למים גם. לעגו פרחי הגן לפרח השונה, והוא כאילם – אינו עונה: כי מה לו לריב עם פרחי חמנית הם גדולים ויפים – הוא רק כלנית…
שוב שותקות דמעותי על סף הכאבמנסות לפרוץ כעלה מלבלב,אך מול מאבקי איתנים הן עומדותוהן לבדן… וכל כך חזקות…ושוב ושוב כבמעגל קסמיםמנסות הן לפרוץ, אך נשארות בפנים,ושותקות… ושותקות… בלי מילה לומרכי עוד רגע קט – והכל נגמר…ושוב הן חורצות עוד חלל בקרביוחוזרים ומדממים פצעי ליבי.דמעות, עד מתי תעמדו בגבורה?האם לבכות זה כל כך נורא?
על חלקת קברי הטרירוקדים זאבים צמאי דם.ואני נותנת להםעד טיפת דמי האחרונהכי הם יורשי המוות והשכול. תולעים נוגסות בבשריפירור אחר פירורואני נותנת להןעד הפירור האחרוןכי הן יורשות האבל והכאב. הרקב והפרש מאכלים את עצמותיעצם אחר עצם.ואני נותנת להםעד שיכלו עצמותיכי הם יורשי השנאה והחרון.
היה ידידי היחיד לי העט,שהיה על הדף רץ ושועט.לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמורואל ליבי – יביא את האור. ניסיתי ללפות את העט בידי,להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני,כי רע דומם לא יבגוד לעולם,בידידות של אמת – לא יטיל מכתם. אך זה העט בו כל כך האמנתי,קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי,איך יום אחד בידי נותר,עט לא כותב …