העט

היה ידידי היחיד לי העט,
שהיה על הדף רץ ושועט.
לו ידי נתתי, שיכתוב לי מזמור
ואל ליבי – יביא את האור.

ניסיתי ללפות את העט בידי,
להאמין, שאין הוא ידיד בוגדני,
כי רע דומם לא יבגוד לעולם,
בידידות של אמת – לא יטיל מכתם.

אך זה העט בו כל כך האמנתי,
קיוותי, ציפיתי ולא ידעתי,
איך יום אחד בידי נותר,
עט לא כותב – כי הדיו בו נגמר.